היה היה איש שעבד כל חייו וחסך כל גרוש. הוא היה קמצן אמיתי. הוא אהב את כספו יותר מאשר כל דבר אחר. זמן קצר לפני שמת, פנה לאשתו: “שמעי נא יקירתי, כאשר אמות, אני מבקש ממך שתקחי את כל הוני ותניחי אותו בארון הקבורה לצדי. ברצוני לקחת איתי את כספי לעולם הבא”. הוא השביע את אשתו והיא הבטיחה מעומק ליבה, כי כאשר יבוא יומו, כספו ייקבר איתו.
הגיע היום והאיש הלך לעולמו. הוא שכב מתוח בארון, כשהאלמנה יושבת בין חבריה הקרובים. הטקס הסתיים ורגע לפני שהקברנים עמדו לסגור את הארון קראה האישה: “רק רגע בבקשה!” היא ניגשה והניחה לצד בעלה קופסת נעליים סגורה. הארון ננעל ונטמן באדמה.
אחד מידידיה הקרובים פנה אל האלמנה: “אני מקווה שלא יצאת מדעתך ושמת את כל הכסף בקופסה!”
האלמנה ענתה: “ודאי שכן, אני לעולם לא משקרת. הבטחתי לבעלי המנוח שאניח לצידו את כל הונו, וכך עשיתי”.
“את רוצה לומר לי ששמת כל אגורה שחסך בארון שזה עתה נטמן באדמה?!”
“בוודאי”, ענתה האלמנה, “אספתי את כל הכסף שחסך, אגורה לאגורה, הפקדתי בחשבון הבנק שלי ורשמתי לו המחאה. כשיזדקק לכסף הוא יוכל לפרוע אותה”.
